תלאווי והמלך ארקלה: סיפור של עיר ונשמה אחת אי אפשר לדבר על תלאווי בלי להזכיר את המלך ארקלה השני (המכונה באהבה "פטארה קאחתי" – הקאחתי הקטן), ואי אפשר לספר את סיפורו של המלך מבלי לפסוע בסמטאות העתיקות של בירת קאחתי. השניים שזורים זה בזה לבלי הפרדה: תלאווי היא הבמה ההיסטורית והפיזית שעליה נכתבו פרקי הגבורה, והמלך הוא הנשמה הפועמת שהעניקה לעיר את אופייה המלכותי, הגאה והחם. לב העיר: המבצר, הארמון והעץ העתיק במרכז תלאווי ניצב מתחם בטוניס ציחה (Batonis Tsikhe) – המבצר המלכותי ששימש כמקום מושבם של מלכי קאחתי. חומות האבן הלבנות והמגדלים המבוצרים של הארמון צופים בגאווה אל עמק אלזאני העצום. ממש בצמוד למבצר עומד עץ הדולב העתיק, בן כמעט אלף שנים, שגזעו הרחב עמד שם עוד לפני תקופת מלכותו של ארקלה, וראה את המלך פוסע בצעדים בטוחים בין סמטאות העיר. המלך שירד אל העם ברחובות תלאווי ארקלה השני לא היה שליט שהסתגר במגדל שן או התנתק מבני עמו. אופייה של תלאווי – עיר של חקלאים, לוחמים ויוצרי יין – עיצב את אישיותו, והוא מצידו עיצב את דמותה של העיר. בשעות בין הערביים, כשהשמש השוקעת צבעה את גגות הרעפים האדומים של תלאווי בזהב, היה המלך נוהג לצאת מארמונו בלבוש פשוט: ההליכה בשווקים: הוא התערבב בין תושבי העיר, שוחח עם איכרים על תנובת הכרמים, והקשיב לדופק האמיתי של הרחוב. עמידה איתנה בסערות: כאשר איומים חיצוניים ריחפו מעל קאחתי, ארקלה לא נאם מרחוק; הוא התאסף עם בני עירו סביב שולחן פשוט עם כוס יין מקומי, והזכיר להם שהגאווה האמיתית של תלאווי אינה רק באבני החומה, אלא בשורשים העמוקים של האנשים המחוברים לאדמתם. המורשת החיה שנותרה בעיר היום, כשיורדים ברחובותיה של תלאווי, מרגישים היטב את הנוכחות הזו. המרפסות המסולסלות של הבתים הישנים, ריח היין העולה ממרתפי המראני המשפחתיים, והשוק הססגוני שוקק החיים – כולם ממשיכים את המסורת שאותה טיפח המלך לפני מאות שנים. תלאווי אינה סתם עיר מחוז; היא המונומנט החי של המלך ארקלה. העיר שומרת על זכרו בגאווה, והמלך, דרך סיפוריו ואבני ארמונו, ממשיך לשמור על תלאווי מבעד לדורות.