קצה השמים: שתיקתה הקסומה של טושתי הדרך אל טושתי אינה סתם נסיעה; היא מסע אל מעבר לזמן. כדי להגיע אל חבל הארץ הפראי והמבודד הזה, חייבים לחצות את מעבר ההרים אבאנו (Abano Pass) – דרך עפר צרה ומפותלת המטפסת לגובה של קרוב לשלושת אלפים מטרים, שבה תהומות פעורים מצד אחד וקירות סלע אדירים מצד שני. כשהרכב מפלס את דרכו דרך עננים נמוכים הנוגעים בגלגלים, יש תחושה ברורה: העולם למטה חדל להתקיים, ואתה נכנס לממלכה ששייכת רק להרים ולרוח. מגדלי האבן השומרים על העמק וכשנפתחים סוף סוף המרחבים של טושתי, המראה מעתיק את הנשימה. כאן אין ערים גדולות או כבישים סלולים; יש מרבדים ירוקים אינסופיים, כרי דשא עצומים שבהם רועים סוסים פראיים בעלי רעמות מתבדרות, ומעל הכל – מגדלי השמירה העתיקים מאבן שחורה. המגדלים הללו, שניצבים בגאווה על צוקים תלולים ובכפרים עתיקים כמו דרטלו (Dartlo) ושנאקו (Shenako), עומדים שם כבר מאות שנים. הם ראו פולשים באים והולכים, שמעו את שירתם של הרועים בלילות הקרים, ושמרו על סודותיהם של בני השבטים ההרריים שהתעקשו לחיות קרוב יותר לשמים מאשר לכל מקום אחר. השקט שמרפא את הנפש כשהשמש מתחילה לרדת מעל הפסגות הגבוהות של הקווקז, האור מקבל גוון נחושת עמוק. הצללים של המגדלים מתארכים על פני הבתים הבנויים אבן צפחה מסותתת, והדממה יורדת על הכפרים. זו לא סתם דממה; זו דממה מלאה, שבה נשמעים רק רחש קלוש של נהר זורם הרחק למטה, פעמונים של סוסים המלחכים עשב, ולחש הרוח הנושאת עימה ריח חריף של עשבי בר הרריים. על מרפסת עץ ישן באחד הבתים בכפר, עטוף בשמיכת צמר עבה אל מול הקור של הלילה ההררי, אפשר להבין את קסמה האמיתי של טושתי. אין כאן מסכים שמהבהבים, אין רעש של מכוניות, אין מרוץ אחרי הזמן. יש רק אדם, אדמה עתיקה, ושמים מליוני כוכבים שנדמים קרובים כל כך, עד שנדמה שאם תושיט יד – תוכל לגעת באחד מהם. עולם שחי בתוך אגדה טושתי היא מקום שנסגר בפני העולם למשך חצי שנה בשל שלגים כבדים, ומתעורר לחיים קצרים ומרהיבים בקיץ. החיים כאן קשוחים, אבל היופי שלהם טהור ובלתי מתפשר. מי שזכה לדרוך באדמה הזו, לשמוע את סיפורי הזקנים סביב האש ולנשום את האוויר הדליל של הפסגות, נושא איתו את טושתי בלב לנצח – כמקום שבו הטבע מדבר בשקט, והאדם חוזר אל השורשים הפשוטים והעמוקים ביותר של קיומו.